ביאור שטיינזלץ על הוריות ג׳

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ד׳ ע״א »

1 ״זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא״ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִיעוּטִין.

2 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: עֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר לָא מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי: רוֹב קָהָל שֶׁחָטְאוּ – בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, וְאִי רַבִּי יְהוּדָה הָאָמַר: צִבּוּר הוּא דְּמַיְיתֵי, בֵּית דִּין – לָא. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ – מְבִיאִין שִׁבְעָה פָּרִים.

3 וְרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב. מַאי רַבִּי מֵאִיר וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: הוֹרוּ וְעָשׂוּ – רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

4 מַאן עָשׂוּ? אִילֵּימָא בֵּית דִּין, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דִּמְחַיְּיבִי? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ בֵּית דִּין, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַקָּהָל וְעָשׂוּ״, מַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל וְהוֹרָאָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין!

5 אֶלָּא הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוֹב קָהָל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּפוֹטֵר? אֶלָּא לָאו: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ מִיעוּט קָהָל, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, וּמַר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב.

6 אָמַר רַב פָּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר קָמִיפַּלְגִי.

7 מָר סָבַר: בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר, וּמַר סָבַר: אֵין בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר.

8 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַאן חֲכָמִים – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: צִבּוּר מַיְיתֵי וּבֵית דִּין מַיְיתִי.

9 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב.

10 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁחָטְאוּ שִׁשָּׁה, וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא.

11 דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חָטְאוּ שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל – חַיָּיבִין.

12 אָמַר רַב אַסִּי: וּבְהוֹרָאָה, הַלֵּךְ אַחַר רוֹב יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״. מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ״, ״קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: הָנֵי הוּא דְּאִיקְּרִי קָהָל, אֲבָל הָנָךְ לָא אִיקְּרִי קָהָל.

13 פְּשִׁיטָא: מְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ – הַיְינוּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן.

14 מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ, מַאי? מִי פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן? רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה מְחַיַּיב, וְרַבָּנַן דְּאָזְלִי בָּתַר חַטָּאת – פָּטְרִי אוֹ לָא, מַאי?

15 וְתִיסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה הֵיכִי דְּהָוֵי יְדִיעָה וַחֲטָאָה בְּחִיּוּב, יְדִיעָה דְּלָא חֲטָאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

16 דְּאִם כֵּן, לַיְיתֵי כִּי הַשְׁתָּא! אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲטָאָה וִידִיעָה בָּעֵי.

17 אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין חֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וְחָזְרוּ בֵּית דִּין בָּהֶן, וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר, מַהוּ? כֵּיוָן דִּשְׁתֵּי יְדִיעוֹת נִינְהוּ לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא, מִצְטָרֵף?

18 וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וּמִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דַּקִּין, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כֵּיוָן דְּבִתְרֵי קְרָאֵי קָאָתֵי – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא – מִצְטָרֵף?

19 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: שֵׁם חֵלֶב הוּא וּמִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בְּדָם, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כֵּיוָן דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, וְכֵיוָן דְּאֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה – דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה, מִצְטָרֵף?

20 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה וְאֵין קׇרְבָּנָן שָׁוֶה, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי כָּרֵת הוּא, מִצְטָרֵף? תֵּיקוּ.

21 אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וּמֵת אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְעָמַד בֵּית דִּין אַחֵר, וְחָזְרוּ וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר.

22 אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מַיְיתֵי – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּהָא לֵיתַנְהוּ, אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מַיְיתֵי, מַאי צִבּוּר? הָא קָאֵי,

23 אוֹ דִּלְמָא יְדִיעָה דְּהָהוּא בֵּית דִּין דְּהוֹרוּ בָּעִינַן! תֵּיקוּ.

24 אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאָה שֶׁיָּשְׁבוּ לְהוֹרוֹת – אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ״, עַד שֶׁיִּשְׁגּוּ כּוּלָּן עַד שֶׁתִּפְשׁוֹט הוֹרָאָה בְּכׇל עֲדַת יִשְׂרָאֵל אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוֹשַׁעְיָא: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ קַיְימָא לַן רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ, וְהָכָא כְּתִיב ״כׇּל הָעֵדָה״ – הוֹאִיל וְכָךְ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.

25 תְּנַן: הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד וְרָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, וּבֵין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, וּבֵין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין.

26 הַאי הוּא דְּחַיָּיב, הָא אַחֵר פָּטוּר, וְאַמַּאי? הָא לֹא נִגְמְרָה הוֹרָאָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין הַהוּא אֶחָד מֵהֶן בְּרֹאשׁוֹ.

27 תָּא שְׁמַע: הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ וְאָמַר לָהֶן ״טוֹעִין אַתֶּם״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים. טַעְמָא דְּאָמַר לָהֶן ״טוֹעִין אַתֶּם״ – דִּפְטוּרִים, הָא שָׁתֵיק מִישְׁתָּק – חַיָּיבִין, וְגָמַר לַהּ הוֹרָאָה, וְאַמַּאי? וְהָא לֹא הוֹרוּ כּוּלָּן! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ.

28 מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: סָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ,

29 וְאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא: מַאי קְרָא? ״בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ״. וְהָא הָכָא דִּכְתִיב ״הַגּוֹי כֻּלּוֹ״, וְרוּבָּא כְּכוֹלָּא דָּמֵי, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן יוֹנָתָן. תְּיוּבְתָּא.

30 וְאֶלָּא, מַאי ״כׇּל עֲדַת״ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא? הָכִי קָאָמַר: אִי אִיכָּא כּוּלָּם – הָוְיָא הוֹרָאָה, וְאִי לָא – לָא הָוְיָא הוֹרָאָה.

31 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין – קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כּוּלָּן. פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ.

32 רַב הוּנָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא, מַיְיתִי עֲשָׂרָה תַּנָּאֵי דְבֵי רַב לְקַמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. רַב אָשֵׁי כִּי הֲווֹ מַיְיתִי טְרֵפְתָּא לְקַמֵּיהּ, מַיְיתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי מִמָּתָא מַחְסֵיָא וּמוֹתֵיב קַמֵּיהּ, אָמַר: כִּי הֵיכָא דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא.

33 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק? יָשַׁב לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – חַיָּיב, הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם – פָּטוּר.

34 אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַאי שְׁנָא זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ? שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה לֹא הָיָה לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁמַע.

35 הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף, אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

36 כֵּיצַד? אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – פָּטוּר,

37 יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר,

38 יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה – פָּטוּר, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – דָּבָר, וְלֹא כָּל הַגּוּף.

39 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? הוֹאִיל וּבִרְשׁוּת בֵּית דִּין הוּא עוֹשֶׂה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל הוֹרָאָה שֶׁיָּצְאָה בְּרוֹב צִבּוּר – יָחִיד הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ פָּטוּר, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הוֹרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.

40 מֵיתִיבִי: פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה – בַּתְּחִלָּה גּוֹבִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין. אַמַּאי, כֵּיוָן דְּגָבֵי לְהוּ, הָוֵי לֵיהּ ״הוֹדַע״!

41 אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁגָּבוּ סְתָם.

42 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ בְּמָתָא.

43 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב כְּאִידַּךְ תַּנָּא סָבַר, דְּתַנְיָא אִיפְּכָא: בַּתְּחִילָּה גּוֹבִין לָהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין.

44 תָּנֵי: רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: סָפֵק, מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ: תָּלוּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָשָׁם תָּלוּי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

45 אָמַר רַבִּי זֵירָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁאָכַל סָפֵק חֵלֶב סָפֵק שׁוּמָּן, וְנוֹדַע לוֹ, שֶׁמֵּבִיא אָשָׁם.

פירוש ביאור שטיינזלץ על הוריות ג׳

1 "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח..." ויקרא ו, ב — הרי אלו שלשה מיעוטין "זאת", "העולה", "היא" שבאים למעט שלושה מיני קרבנות, שלמרות שעלו על המזבח — מורידים אותם ממנו, והם: עולה שנשחטה בלילה, עולה שנשפך דמה לפני זריקה, וכן עולה שיצא דמה מחוץ לעזרה.

2 הרי שר' יהודה הוא הלומד בדרך זו כמה לשונות מיעוט. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הוכחה אחרת שהברייתא השניה זו הפותחת ב"ו עדיין אני אומר" לא מצית מוקמת לה אינך יכול להעמיד אותה כדעת ר' יהודה, דקתני שהרי שנה בה: רוב קהל שחטאו — בית דין מביאין על ידיהן פר, ואי ואם כשיטת ר' יהודה היא, האמר הרי אמר: צבור הוא דמייתי שמביאים את הפר, בית דין — לא. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים, מכאן שהציבור מביאים פר, ולא בית הדין.

3 א עד כאן ביארנו את משנתנו כדעת ר' יהודה, וחכמים חולקים עליו, ואילו רב נחמן אמר שמואל מעמיד את המשנה באופן אחר: זו משנתנו היא דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ושואלים: מאי מהי אותה שיטת ר' מאיר ומאי רבנן ומהי שיטת חכמים אליהן רומז שמואל? דתניא ששנויה ברייתא: הורו בית דין ועשו — ר' מאיר פוטר, וחכמים מחייבין.

4 ונברר: מאן מי הם אלה שעשו? אילימא אם תאמר בית דין, מאי טעמא דרבנן דמחייבי מה הטעם של חכמים שמחייבים? והתניא והרי שנויה ברייתא: יכול הורו בית דין ועשו בית דין בעצמם, יכול יהו חייבין פר העלם דבר של ציבור? תלמוד לומר: "ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו" ויקרא ד, יג, לומר שמעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בבית דין!

5 אלא תפרש שהכוונה היא הורו בית דין ועשו רוב קהל, אם כן, מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר שפוטר? אלא לאו האם לא מדובר כאן במקרה שהורו בית דין ועשו מיעוט קהל, ובהא קמיפלגי ובנושא זה הם חלוקים, מר סבר חכם זה, ר' מאיר, סבור: יחיד וכמוהו גם מיעוט הקהל שעשה בהוראת בית דין — פטור, ומר סבר וחכם זה חכמים סבור: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ומכאן שמשנתנו בה שנינו שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור, הריהי כשיטת ר' מאיר.

6 אמר רב פפא: מכאן אין להוכיח לענייננו. כי אפשר לפרש את מחלוקת ר' מאיר וחכמים בברייתא באופן אחר: דכולי עלמא לדעת הכל יחיד שעשה בהוראת בית דין — פטור, אלא ר' מאיר וחכמים בשאלה האם בית דין עצמו משלים לרוב צבור קמיפלגי חלוקים הם, במקרה שאלה שעשו בהוראת בית דין לא היו רוב ציבור, אבל אם יצרפו אליהם את בית הדין עצמו שהורו ועשו יהא זה רוב.

7 מר סבר חכם זה, חכמים, סבור: בית דין משלים לרוב צבור ולכן הציבור חייב, ומר סבר וחכם זה, ר' מאיר, סבור: אין בית דין משלים לרוב צבור, והרי זה נחשב כיחיד שעשה בהוראת בית דין ופטור. ואם כן, משנתנו אינה כר' מאיר דווקא.

8 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור והסבר את מחלוקת ר' מאיר וחכמים באופן זה: הברייתא מדברת במקרה שהורו בית דין ועשו רובו של קהל, ובית דין הם החייבים להביא פר, ולכן פוטר ר' מאיר את הציבור מלהביא קרבן, ומאן ומיהם חכמים המחייבים — זה שיטת ר' שמעון היא, שאמר: גם צבור מייתי מביאים וגם בית דין מייתי מביאים את הקרבן.

9 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור בהסבר מחלוקת ר' מאיר וחכמים כך: מדובר בדינו של שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו, שלדעת ר' מאיר אין דין העלם דבר על ציבור חל על בית דין של שבט, ולכן פטור בית הדין מקרבן, ומאן ומיהם חכמים המחייבים? שיטת ר' יהודה היא, דתניא ששנויה ברייתא: שבט שעשה בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב.

10 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור את מחלוקת ר' מאיר וחכמים באופן זה: בברייתא מדובר כגון שחטאו ששה שבטים והן במספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל, ומתניתין מני ומשנתנו דעת חכמים בה כשיטת מי היא? כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא.

11 דתניא ששנויה ברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — חייבין. ומכל הדחיות הללו עולה שאין הוכחה לדברי רב נחמן בשם שמואל שמשנתנו היא כדעת ר' מאיר.

12 ב אמר רב אסי: ובהוראה לקבוע מהו רובו של קהל הלך אחר רוב בני ישראל, יושבי ארץ ישראל בלבד הם הקובעים, שנאמר: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" מלכים א ח, סה. ונברר את האמור בכתוב זה: מכדי כתיב הלוא נאמר "וכל ישראל עמו", אם כן "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי, ומה בא זה להוסיף? שמע מינה למד מכאן שבא הכתוב הנוסף ללמדנו: הני הוא דאיקרי אלה היושבים בארץ ישראל הם שנקראים קהל, אבל הנך לא איקרי אחרים שנמצאים בחוץ לארץ אינם נקראים קהל.

13 ג ועוד בענין רוב הקהל: פשיטא פשוט לנו, שאם היו העושים בהוראת בית דין מרובין ואחר כך נתמעטו, כגון שמתו מקצתם ונעשו עכשיו מיעוט הקהל — היינו פלוגתא זוהי המחלוקת של ר' שמעון ורבנן וחכמים, שחלקו במשנה להלן הוריות י,ב בענין כהן משיח או מלך שחטאו בשגגה לפני מינויים, ואחר כך נתמנו לכהונות אלה, שלדברי חכמים כיון שבזמן חטאם היו הדיוטות הריהם מביאים קרבן כהדיוטות, ואילו ר' שמעון סבור שאם נודע להם החטא בהיותם הדיוטות מביאים כהדיוטות, ואם נודע להם לאחר שנתמנו הריהם פטורים. ולפי שיטות אלה אף במקרה זה של מרובים ונתמעטו חכמים יאמרו שכיון שחטאו בהיותם רוב — מביאים קרבן, ולדעת ר' שמעון יהא הדבר תלוי בזמן שנודעה להם השגגה אם היו באותה עת רוב או מיעוט.

14 ואולם יש לשאול להיפך, אם בזמן שחטאו הם היו מועטין ואחר כך נתרבו, כגון שמתו מקצת מרוב הקהל שלא חטאו, רק שעכשיו המיעוט שחטא הוא הרוב, מאי מה הדין? מי פליגי האם חלוקים בכך ר' שמעון ורבנן וחכמים? ובאופן זה: ר' שמעון דאזיל בתר שהולך אחר זמן הידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר וחכמים שהולכים אחר זמן החטאת — פטרי פוטרים, או לא, אם כן מאי מהי המסקנה?

15 ודוחים: ותיסברא ויכול אתה לסבור כן לתלות הדין במקרה זה במחלוקת ר' שמעון וחכמים? אימור אמור ששמעת ליה אותו את ר' שמעון דאזיל שהולך אף בתר אחר ידיעה, ומתי? היכי דהוי במקום שהיו גם הידיעה וגם החטאה בחיוב, שבין כהדיוט ובין כנשיא או כהן משיח יש חובת קרבן כלשהו על החוטא. אבל ידיעה כזו שלא באה על ידה חטאה מי האם שמעת ליה אותו?

16 שאם כן, שהיה הולך ר' שמעון גם אז רק אחר זמן הידיעה והיה מחייב במועטים ונתרבו. לייתי כי השתא שיביאו כמו המצב עכשיו קרבן כהן גדול או מלך כשנודע להם לאחר שנתמנו, ולמה אמר ר' שמעון שבמקרה כזה פטור! אלא ודאי שלשיטת ר' שמעון חטאה וידיעה בעי צריך. ואין איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.

17 ד ועוד איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו מיעוט הקהל על פי הוראתם, ואכלו חלב וחזרו בית דין בהן מהוראתם, אבל אחר כך חזרו בהם שוב והורו להתיר, ואז עשו על פיהם מיעוט אחר, מהו הדין? וצדדי השאלה: כיון ששתי ידיעות נינהו הם לא מצטרף המיעוט הראשון למיעוט השני, אף ששני מיעוטים אלה הם ביחד רוב קהל, או דלמא שמא כיון דאידי ואידי שזה וזה איסור חלב הוא, הרי הוא מצטרף?

18 ואם תמצא לומר: כיון דאידי ואידי שזה וזה חלב הוא מצטרף, יש מקום לבעיה הבאה: אם היו מיעוט ששגגו על פי הוראה אחת של בית דין בחלב שעל גבי הקבה, ומיעוט שגגו על פי הוראה אחרת בחלב שעל גבי דקין, מהו הדין? וצדדי שאלה זו: הכא כאן ודאי כיון דבתרי קראי קאתי שמשני מקראות הם באים שלכל סוג של חלב יש מקור אחר בכתוב, לא מצטרף, או דלמא שמא כיון דאידי ואידי שזה וזה חלב הוא והם נכללים באיסור אחד הריהו מצטרף?

19 ואם תמצי תמצא לומר: שם חלב הוא ומצטרף, יש מקום לבעיה הבאה: אם שגגו מיעוט קהל בהוראת בית דין בחלב, ומיעוט שגגו בהוראה שהורו בדם, מהו הדין? וצדדי שאלה זו: הכא כאן ודאי כיון דתרי איסורי נינהו ששני איסורים שונים הם וכיון שאין איסורן שוה — לא מצטרף, או דלמא שמא כיון שקרבנן שוה שעל שניהם מביאים חטאת — מצטרף?

20 ואם תמצי תמצא לומר: כיון שקרבנן שוה מצטרף, תתעורר עוד בעיה: אם היו מיעוט ששגגו בהוראה בחלב, ומיעוט אחר שגגו בעבודה זרה, מהו? הכא כאן ודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה, לפי שאף ביחיד השוגג בעבודה זרה מביא שעירה דוקא לכפרתו, אין המיעוטים מצטרפים, או דלמא שמא כיון דאידי ואידי שזה וזה עבירה שיש בה במזיד עונש כרת הוא, יש בהם בכל זאת צד שיתוף ומצטרף? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

21 ה איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו על פיהם מיעוט הקהל, ומת אותו בית דין ועמד בית דין אחר במקומם, וחזרו והורו אותה הוראה להיתר, ועשו מיעוט אחר, מה יהא הדין?

22 ומפרטים: אליבא דמאן דאמר לפי שיטת מי שאומר בית דין בלבד מייתי מביא את הקרבן לא תיבעי תישאל תסתפק לך — דהא ליתנהו שהרי אין כאן אותם דיינים שהורו ועל פיהם עשה רוב הקהל, שהרי בית הדין הראשון כבר מת, אלא כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה — אליבא דמאן דאמר לפי שיטת מי שאומר שהצבור הוא שמייתי מביא, אם כן מאי מה הדין? וצדדי השאלה: צבור הא קאי הרי עומד שהרי ביחד נמצא שחטאו רוב ציבור,

23 או דלמא שמא ידיעה דההוא של אותו בית דין שהורו בעינן צריכים אנו; ואותו בית דין הרי אינו קיים עוד! שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

24 א אמר ר' יונתן: אפילו מאה דיינים שישבו בדין להורות, והם דנו בדבר ושגגו — אין חייבין בקרבן עד שיורו כולן, שנאמר בחיוב הקרבן: "ואם כל עדת ישראל ישגו" ויקרא ד, יג, ולשון "כל" באה להדגיש: עד שישגו כולן כלומר, עד שתפשוט תתקבל הוראה בכל עדת ישראל, שהוראה שגויה זו תהיה על דעת "כל העדה" — הסנהדרין. אמר רב הונא בריה בנו של רב הושעיא: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, שהרי בכל התורה כולה קיימא לן מוחזק בידינו הכלל של רובו ככולו, ואילו הכא כאן לא נאמר "עדה" בלבד, אלא כתיב נאמר "כל העדה", והרי זו הדגשה יתירה, הואיל וכך, אפילו הן מאה כולם צריכים להורות.

25 תנן שנינו במשנתנו: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה — הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין.

26 ויש לדייק בלשון המשנה: האי זה אותו חכם הוא שחייב, הא הרי אם היה אחר שעושה בהוראת בית דין — הריהו פטור, ואמאי ומדוע? הא הרי לא נגמרה הוראה על פי כל הדיינים, שהרי אמרנו שאם לא הורו כל בית הדין כולם אין זו קרויה הוראה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שהרכין ההוא אחד מהן שחלק עליהם בראשו ונראה היה כמסכים להם.

27 תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו ראיה הנוגעת לענין זה של ר' יונתן: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן "טועין אתם" — הרי אלו פטורים. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא שאמר להן "טועין אתם" — שפטורים, הא שתיק מישתק הרי אם שתק — חייבין, וגמר לה ונגמרה על ידי כך ההוראה, ואמאי ומדוע? והא והרי לא הורו כולן, ואם כן, הרי זה שלא כדברי ר' יונתן! אמרי אומרים בתשובה לכך: הכי נמי כאן גם כן מדובר כגון שהרכין אותו אחד בראשו.

28 מתיב מקשה רב משרשיא על דברי ר' יונתן ממה ששנינו: סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר' צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה,

29 ואמר על כך רב אדא בר אבא: מאי קרא מהו המקרא המלמד על כך? שנאמר: "במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" מלאכי ג,ט, שכל העם כולו קיבל עליו בשבועה "במארה" את דיני המעשרות, ובכל זאת עברו עליהם. והא הכא דכתיב והרי כאן שנאמר "הגוי כלו", ובכל זאת רובא ככולא דמי הרוב כמו הכל נחשב, שהרי מפסוק זה סמכו רבותינו שאין גוזרים גזירה אלא אם כן עם רוב הציבור יכולים לעמוד בה, מכאן תיובתא קושיה חמורה לר' יונתן. ומסכימים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו.

30 ושואלים: אם כן, ואלא מעתה שנדחו דבריו של ר' יונתן שנסמכו על ייתור הכתוב, מאי מה פירוש "כל עדת" דקאמר רחמנא שאמרה התורה? מה ההדגשה הזו באה ללמדנו? הכי קאמר כך אמר: אי איכא אם נמצאים כל הדיינים כולם ומחליטים כך לפי דעת הרוב — הויא הרי זו הוראה, ואי ואם לא נמצאים כולם — לא הויא אין זו הוראה.

31 ובענין זה של מושב הדיינים אמר ר' יהושע: עשרה שיושבין בדין — קולר השלשלת של ההולכים להיענש תלוי בצואר כולן. ושואלים: פשיטא פשוט שכן הוא! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו, שאפילו תלמיד בפני רבו אם ראה שנעשתה שגגה ולא תיקן — הרי החוב תלוי בו, ואינו רשאי לשתוק מפני כבוד הרב.

32 מסופר שרב הונא כי הוה נפיק לבי דינא כאשר היה יוצא לבית הדין, מייתי היה מביא עשרה תנאי דבי שוני משניות מבית רב לקמיה לפניו שיהיו כאילו שותפים עמו בדין, שהיה אומר כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה כלומר, שיחלקו אלה עמי באחריות לפסק הדין. וכיוצא בזה מסופר שרב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה כאשר היו מביאים טריפה לפניו לשאול אם הבהמה היא טריפה או לא, מייתי היה מביא עשרה טבחי שוחטים ממתא מחסיא ומותיב קמיה ומושיבם לפניו, אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא כדי שיגיע לנו שבב מן הקורה.

33 ב משנה הורו בית דין הוראה בטעות, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן קרבנם על מה שהורו ובין שלא הביאו כפרתן, והלך אדם שלא ידע שחזרו בהם ועשה על פיהן — ר' שמעון פוטר אותו מקרבן, ור' אלעזר אומר: ספק הוא, ומביא אשם תלוי. איזהו ספק? מתי נחשב דבר לספק להתחייב עליו באשם תלוי? אם ישב לו אדם בתוך ביתו ועשה כן — חייב באשם, שהיה יכול לדעת שבית הדין חזר בו. הלך לו למדינת הים והוא סומך עדיין על ההוראה הישנה — פטור.

34 אמר ר' עקיבא: מודה אני בזה שהלך למדינת הים שהוא קרוב לפטור מן החובה. אמר לו בן עזאי: מאי שנא מה שונה זה מן היושב בביתו? אמר לו: שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה שבמדינת הים לא היה לו אפשר שישמע. ומכאן באה המשנה להסביר באיזה ענין נחשב הדבר לשגגת הוראה שהציבור מביא עליה קרבן.

35 הורו בית דין לעקור את כל הגוף של המצוה ולא פרט אחד ממנה, כגון שאמרו: אין איסור נדה בתורה, אין איסור שבת בתורה, אין איסור עבודה זרה בתורה — הרי אלו פטורין. שאין זו שגגת הוראה אלא טעות פשוטה. אם הורו לבטל מקצת מהמצוה ולקיים מקצת — הרי אלו חייבין.

36 כיצד? אם אמרו: יש איסור נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום על אשה שראתה דם נידה שלא בזמנה במשך יום אחד, שאז היא צריכה לשמור יום שני ולבדוק אם היא ממשיכה בנידתה, ואף אם לא ראתה ביום השני היא נחשבת אותו יום לנידה, והם הורו שהבא עליה פטור, או שאמרו:

37 יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור.

38 יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה שלא הקריב לה קרבן פטור — הרי אלו חייבין על הוראת טעות, שנאמר: "ונעלם דבר" ויקרא ד, יג, לומר "דבר" — פרט אחד, ולא כל הגוף.

39 ג גמרא שנינו במשנה שר' שמעון פוטר את מי שעשה על פי בית דין למרות שחזרו בהם. ועל כך אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון? הואיל וברשות בית דין הוא עושה. איכא דאמרי יש שאומרים זאת בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה ר' שמעון: כל הוראה שיצאה שפשטה ברוב צבור אף שבית הדין חזר בו — יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שהעושה על פי אותה ההוראה נחשב לשוגג שהרי תלה הדבר בהוראת בית הדין, ואדם זה שלא ידע שבית הדין חזר בו מהוראתו אף הוא הריהו שוגג ולא מזיד.

40 מיתיבי מקשים על כך: פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה — בתחלה גובין עליהן כלומר, גובים כסף מהציבור במיוחד לצורך זה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: מתרומת הלשכה הן באין כלומר, היו מביאים קרבנות אלה מן התרומה הכללית שהציבור מביא בכלל לצורך הקרבנות. ולשיטת ר' שמעון עצמו, אמאי מדוע יהיה אדם זה פטור, הלא כיון דגבי להו שגובים אותם את הכספים לצורך כל קרבן וקרבן חטאת של הציבור, הוי ליה נהיה לו הדבר בגדר "הודע אליו חטאתו", שהרי מתוך המגבית בוודאי נודע לו שטעה בית הדין בהוראתו!

41 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: כגון שגבו סתם, ולא הודיעוהו לשם מה גובים, כך שלא ידע שבית הדין חזרו בהם.

42 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: כגון שלא הוה ליה במתא היה בעיר בשעה שגבו בעירו, ולא נודע לו.

43 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: רב כאידך תנא סבר כמו התנא האחר הוא סבור, דתניא איפכא ששנויה ברייתא להיפך שבה נהפכו השיטות הללו וכך נאמר שם: בתחילה גובין להן, דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר: מתרומת הלשכה הן באין ולפיכך לשיטת ר' שמעון שבברייתא זו יתכן שלא ידע אותו אדם שחזרו בהם בית הדין.

44 ועוד בענין זה תני שנויה ברייתא: יחיד שעשה לאחר שחזרו בהם בית הדין ר' מאיר מחייב אותו בקרבן חטאת, ור' שמעון פוטר, ר' אלעזר אומר: ספק, משום בשם סומכוס אמרו: תלוי. אמר ר' יוחנן: לענין אשם תלוי איכא בינייהו יש ביניהם, בין ר' אלעזר לסומכוס, הבדל בהלכה שלדעת ר' אלעזר מביא אשם תלוי, ולדעת סומכוס צד החיוב של האיש תלוי בספק, ואף אשם תלוי אינו מביא.

45 אמר ר' זירא: משל לשיטת ר' אלעזר למה הדבר דומה? לאדם שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן וחשב שהוא שומן, ואכלה. ואחר כך נודע לו שהוא ספק איסור כרת, שבמקרה זה מביא אשם תלוי. ואף לענין זה, כיון שנודע לו לאחר זמן שחזרו בית הדין, הרי זה כמי שספק בידו אם חטא.

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ד׳ ע״א »